שני אנשים נפגשים.
הם נמשכים, מתרגשים.
אבל כל אחד מהם בא עם סיפור ישן עם פצעים, פחדים, דפוסים.
אחד למד לשלוט – כי כשהוא שחרר, נפגע.
השני למד לוותר – כי כשהוא דרש, דחו אותו.
אחד בודק גבולות של האחר – כי לא לימדו אותו איך לשמור על שלו.
השני לא מציב גבולות בכלל – כי כל ניסיון להציב, הסתיים באובדן.
וככה הם יוצרים ריקוד –
של קרבה וריחוק, כוח והתכווצות, אשמה וביקורת.
לאט לאט, בלי לשים לב, הקשר הופך לזירה וכל אחד מנסה לשרוד – במקום לאהוב.
הם רבים על מילים קטנות, על מחוות יומיומיות, אבל מה שכואב באמת זה מה שלא נאמר:
“אני מפחד/ת שתגיד/י לי שאני לא מספיק/ה.”
“אני מפחד/ת שתעזוב/י אותי אם אראה לך את כל כולי.”
“אני לא יודע/ת איך להיות אני – בלי לאבד אותך.”
וכשזה מה שמנהל את הקשר –
הגבולות מיטשטשים, הצרכים נדחקים והלב ננעל.. לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל עודף של הגנה.
השליטה מחליפה פגיעות,
ההתגוננות מחליפה תקשורת,
והשקט – כבר לא שקט של חיבור,
אלא שקט של התשה.
ובסוף, שניהם מותשים כי כל אחד מהם נאלץ להילחם –
גם בעצמו, גם באחר – רק כדי לא להרגיש שוב את מה שפעם שבר אותו.
אהבה לא אמורה להיות שדה קרב.
לא מקום שדורש מאיתנו לכבות רגשות, לוותר על עצמנו,
או לחיות בפחד תמידי שאם נהיה אמיתיים – נאבד את מי שמולנו.
אהבה אמיתית מתחילה כששני אנשים לומדים להרגיש בטוחים בלי להילחם.
כשהם מזהים את הפחדים שלהם ומפסיקים להשליך אותם על מי שמולם.
כשהם בונים גבולות – לא כחומה, אלא כבסיס לאמון.
כשהם מפסיקים לנהל אחד את השני ומתחילים לפגוש את עצמם באמת.
אהבה לא נוצרת כשאין קונפליקט.
היא נוצרת כששני לבבות מפסיקים להילחם ומתחילים לדבר אמת.