fbpx

איילת בר כהן

מאמנת אישית, מטפלת הוליסטית,
מדריכה ומלווה בתהליכים התפתחותיים,
מנחה מעגלי נשים.

היי טובה לעצמך

היא הגיעה אלי מיואשת ושבורה, איבדה תקווה שמשהו ישתנה או שאי פעם היא תהיה מאושרת.
"מה כבר ביקשתי?" היא שאלה. "לא הרבה, באמת שלא" המשיכה וענתה.
"אני מסתפקת במועט. אני לא צריכה שיקנו לי או יעשו בשבילי יותר מדי, אני רק רוצה להרגיש שמעריכים אותי, שבאמת אכפת לאנשים ממני ושיתייחסו אלי לא רק כשהם צריכים עזרה.
בכל מערכות היחסים שהיו לי, לא משנה כמה יצאתי מגדרי שלכולם יהיה טוב, תמיד הרגשתי שאף אחד לא באמת אוהב אותי בזכות מי שאני אלא בזכות מה שאני עושה בשבילו ושאני לא מעניינת אף אחד. אני מרגישה בלתי נראית ובודדה..
כל כך קשה לאהוב אותי? אני כזאת דפוקה?"
בחורה יפה, חכמה, עדינה, נעימה. על פניו נראה שיש לה את כל הנתונים להיות הבחורה  הזו שתמיד מוקפת בחברים ובמחזרים.
אני מרגישה את הכאב שלה, רואה את התסכול והייאוש.
"את חושבת שאם לא תהיי זו שכולם יודעים שאפשר לסמוך עליה, החברה הכי טובה, בת הזוג המושלמת.. לא יאהבו אותך?"
"אני באמת משתדלת למצוא חן בעיני אחרים. אני זורמת ומתאימה את עצמי אליהם, הם אפילו לא צריכים לבקש ואני כבר שם ויותר מזה, אני תמיד בודקת עם עצמי אם טעיתי, אם לא עשיתי מספיק ומשפרת מה שאפשר. מרגיש לי שזה אף פעם לא מספיק!"
"את מרגישה מאוכזבת?"
"ברור", היא ענתה..
"ממי את מאוכזבת? מהם?" היא שתקה..
"הם לא אחראים על האושר וההרגשה שלך".
"אני מאוכזבת כל כך מעצמי. מרגישה אשמה ושמשהו לא בסדר בי..
לפעמים כל כך רע לי, אז אני מעמידה פנים ומנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר,
אבל האמת היא, שאני כבר לא מבדילה בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, לא יודעת מה אני רוצה או מרגישה".
"איפה את?" שאלתי אותה, "איבדת את עצמך! כל כך הדחקת וצמצמת את עצמך עד שהלכת לאיבוד".
"אני מרגישה ריקנות.." היא אמרה.
"כואב לי! אני כועסת, מרגישה חוסר צדק. אני עושה כל כך הרבה ולא זוכה להערכה ולאהבה. החיים פשוט לא טובים אלי, כנראה שזה מה שנגזר עלי ואולי אני מצפה ליותר ממה שמגיע לי..".
"מגיע לך!" אמרתי לה "ללא ספק מגיע לך! אבל לפי מה שאני מבינה את לא באמת מאמינה בזה..
תגידי לי את האמת:
את – מעריכה ומכבדת את עצמך, את הרצונות והצרכים שלך?
את – אוהבת את עצמך וחושבת שאת ראויה לאהבה?"
היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות וענתה: "אממ.. יכול להיות, לפעמים.. ברמה מסוימת".
"העולם, החיים, האנשים הם שיקוף למה שאת מרגישה בפנים" אמרתי לה.
"את מרגישה לא אהובה כי את לא אהובה בעיני עצמך, את מרגישה לא מוערכת כי את לא מעריכה את עצמך, אחרת לא היית מוותרת על עצמך למען אחרים ולא היית צריכה לצאת מגדרך כדי שיאהבו אותך ולקבל אישורים מבחוץ.
לא היית חוצה את הגבולות שלך כדי לרצות מישהו אחר וגם לא היית מאפשרת לאף אחד לחצות אותם, כי לא היית מסכימה לפגוע בעצמך.
מה עם הצרכים שלך? הרצונות? החלומות? לא הגיע הזמן לחיות ולהגשים אותם למען עצמך, להתמקד בעצמך ובמה שעושה לך טוב?"
"איך עושים את זה?" היא שאלה, "איך מתגברים על הפחד שבסופו של דבר אהיה לבד ובודדה? שלא יאהבו אותי אם אתן קצת פחות? איך בכלל אני לומדת לחזק את הביטחון העצמי ולאהוב את עצמי?"
"תהיי טובה לעצמך, לפחות כמו שאת טובה לאחרים" עניתי לה.
"כרגע את קצת מבולבלת ונסערת ולכן עדיין קשה לך לראות, אבל את מלאה ביופי, עוצמות, רגישות, אהבה והרבה תכונות נפלאות".
היא הסתכלה עלי במבט עייף ואמרה "מה שתגידי.. אני לא כל כך מאמינה שיש בי את זה, אבל אני כבר לא יכולה להמשיך כך אז אני אנסה.. אם בכלל אפשר לעזור לי… יש תקנה?"
"בוודאי" עניתי לה, "הכול אפשרי, אם את רוצה…"
והיא רצתה! אז יצאנו לדרך..
אמנם היו רגעים לא קלים שלוו בתסכול, אבל היא לא ויתרה כי יחד איתם היו גם הרבה רגעים של אושר, סיפוק ושמחה מניצחונות קטנים וגדולים שנתנו לה כוחות ותקווה.
עם הזמן היא כבר נראתה אחרת, מחויכת, אופטימית ויותר בטוחה בעצמה.
"תודה" היא אמרה יום אחד, "תודה שראית אותי, האמנת בי ולא ויתרת עלי!
אני לא האמנתי בעצמי" לחשה.. "גם לא האמנתי שארגיש כך בחיים! ואני יודעת שאני רק בתחילת הדרך!
היום אני יכולה לסלוח ואפילו להודות לפעמים, על מצבים ואנשים שנפגעתי מהם כי בזכותם אני לומדת להכיר את עצמי. אני מבינה שבזכות החיים המורכבים שעברתי התחזקתי ואני מגלה כוחות שמעולם לא חשבתי שקיימים בי.
היום אני יותר החלטית, יותר ברורה לעצמי ואני עושה מה שטוב לי!
אני כבר כמעט לא מרצה, אלא עושה בשביל אחרים אם מתאים לי ואם אני רוצה..
ומה שיפה בזה, שכולם מרגישים בשינוי ודווקא עכשיו אני מרגישה הרבה יותר מוערכת!
קיבלתי את החיים במתנה..
בעצם, קיבלתי את המתנה הכי טובה בעולם: את עצמי!
ואת יודעת מה? אני באמת אוהבת אותי!
כי איך אפשר שלא לאהוב אותי?" צחקה…
והיא צודקת, אי אפשר שלא לאהוב אותה!