ההר הגבוה

וואוו! ההר הזה גבוה ואני לא טיפוס של טראקים.
אני בכלל לא טיפוס של טיפוס.
אני אוהבת מישור, שדות, מרחבים וים.
מה זה ההר הזה???
אין דרך לעקוף אותו? ללכת מסביב?
אין, לעזאזל..
מטפסת, מטפסת, אין ברירה.
אין ברירה אם אני רוצה להגיע לפסגה.
האמת שיש ברירה אחרת אבל היא לא אופציה מבחינתי – להישאר בתחתית או לחזור אחורה למרחבים המוכרים.
אז אני מטפסת ועולה ועולה…
לא סופרת כבר כמה פעמים הדרדרתי למטה ונחבטתי, כמה פעמים נפלתי, עיקמתי את הרגל,
כמה בכיתי שקשה לי, שאני לא נושמת או שהרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך..
אבל קמתי והמשכתי לטפס כי מבחינתי אין ברירה. כי החלטתי שאני אכבוש את הפסגה.
יש רגעים שההר פחות תלול ויותר קל לי, אז אני נושמת לרווחה ומתמלאת באנרגיות וכוחות. אני שומרת אותם למקומות שבהם ההר תלול.
לפעמים ההר כל כך תלול שאני ממש נאחזת עם הידיים בסלעים. לפעמים מבקשת שיתנו לי דחיפה מאחור וישגיחו שאני לא אשחרר אחיזה ואתרסק.
ולפעמים אני מתרסקת… אוהו! ועוד איך מתרסקת! התרסקות של החיים!
לפעמים אני מצליחה להרים את עצמי ולפעמים אני חייבת יד שתמשוך אותי, או אפילו מישהו שממש יחבק אותי וירים אותי.
אבל אני לא מוותרת גם אם יש רגעים שאני ממש רוצה.
אני כל הזמן מסתכלת למעלה, כמה עוד נשאר לי להגיע לפסגה.
אני מסתכלת על האדמה שסביבי לראות אם יש מכשול, אם אני דורכת על אבן יציבה, או אם בטעות רמסתי פרח או נמלה.
אבל היום עצרתי לרגע לנשום כמה נשימות, הסתובבתי אחורה וראיתי את מה שעד היום לא עצרתי לראות..
וואוו איזה גובה מטורף!
עולם שלם נגלה לפניי… איזו דרך ארוכה עשיתי, כמה הלכתי, כמה טיפסתי. ומכאן הכל נראה כל כך קטן.. כמעט נעלם.
אוטוטו אני מגיעה לפסגה.
בטח אפול שוב בדרך, סביר להניח שגם אתרסק..
אבל מה שבטוח זה שלא אוותר!
במיוחד כשאני רואה כבר את הפסגה ואני יודעת שמחכים לי שם למעלה עם ארוחה טובה ומיטה חמה…